ח”כ קטי שטרית

“אם לא נילחם על תורת ישראל, יצמח פה דור של בורים ושל רובוטים, שלומדים רק מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית”

ח”כ קטי שטרית היא מסוג הנשים שנכנסת איתן אל החדר רוח של עשיה. היא מה שנהוג לכנות ‘שחקן נשמה’, והמוטו שלה הוא לפעול בכנסת בתחושת שליחות להיטיב. אנחנו נפגשות לראיון שהוא שיחת חובה על האיום הקיומי של עם ישראל בעת הנוכחית. איום שמאיים עלינו מבפנים. “המאבק היום בכלל התחומים הוא האם המדינה תמשיך להיות מדינה יהודית, או שתהפוך למדינת כלל אזרחיה עם חופש פולחן,” היא אומרת.

מלכהלי // צילום: שיינא פרוצנסקי

חברת הכנסת קטי שטרית מגדירה את עצמה חובבת מושבעת של פרשת שבוע. היא אמנם גדלה בבית רחוק מתורה, אבל כשהתחתנה החליטה שהבית שלה יהיה בית יהודי טהור לפי כל הכללים. את ילדיה שלחה ללמוד במוסדות תורניים, והיא עצמה פותחת את היום בתפילה וסוגרת אותו בקריאת שמע שעל המיטה.

“היום הוא אינטנסיבי כל כך, והתפילה מחזירה אותי לאיזון. זה לא רק הפן הדתי, זה גם מכניס לפרופורציות וגורם לחידוד ההבנה שהעובדה שקמתי בבוקר, אינה מובנת מאליה. יש הרבה אחרים שלא קמים, ומשכך יש לפתוח את היום בתודה ולסיים אותו בסליחה, כפי שמופיע בנוסח של קריאת שמע. אני חושבת שבאנו לעולם להשאיר חותם: לתמוך במי שצריך אותנו, לסייע לאנשים, לעזור… זה חשוב מאוד בעיניי, והתפילה עוזרת לזכור את המטרה הזו”.

פעם אחר פעם היא מוכיחה שהשליחות מניעה אותה, כאשר היא נוגעת בנושאים חשובים, שאינם בהכרח נוצצים. למשל, היא הפעילה לחץ למען טיפול ביתי בקשישים, כדי שלא יצטרכו לגשת למרפאה עבור בדיקת דם, אלא הרופא יגיע אליהם. מה שלאחרונה נכנס בתכנית פיילוט עם מגן דוד אדום. היא דואגת למעלית ולשביל נגיש במערת המכפלה (ראי מסגרת) וזו רק טיפה קטנה בים העשייה שלה.

סוד ההצלחה של ח”כ שטרית הוא ההתמדה. “אני לא מרפה עד למציאת פתרון, גם אם התהליך יתמשך שנתיים ויותר,” היא מעידה, “אני יוזמת דיון אחר דיון, ישיבה אחר ישיבה, עד שהצד השני מבין שיש פה משוגעת לדבר, וחייבים להעניק פתרון. לצורך הדוגמא אשתף בפעילותי למען החינוך המיוחד במוסדות ה’מוכר שאינו רשמי’. יכולים להיות שני גנים וכביש מפריד ביניהם. האחד יקבל תקציבים והטבות לגננות ולגן מתוקף היותו שייך לאופק חדש, והשני לא יקבל כלום, ואני שואלת- למה זה? במשך השנתיים-שלוש האחרונות העניקו את התקציב הנדרש אחרי עמל ויגיעה, אבל בכל שנה מחדש אני צריכה לחזור ולבקש את התקציב עבור הילדים האלו. מבחינתי ההבדלים האלו צובעים את הילדים בצבעים של סוג א’ וסוג ב’, וזה דבר שלא אסכים שיתרחש במשמרת שלי”.

מאבק עיקש

אנחנו משוחחות על תעסוקת נשים דתיות וחרדיות, וח”כ קטי שטרית משתפת: “כשהייתי ראש מטה שר החינוך יצרנו מסלולים נפרדים כדי שלנשים שמעוניינות ללמוד לא תיגרם מבוכה מול כיתה מעורבת או מול מרצים פרובוקטיבים. היום יש פריחה: רופאות, טכנאיות רנטגן, קלינאיות תקשורת, אדריכליות, מהנדסות, עובדות הייטק ועוד ועוד. לפני עשור שנים זה לא היה חזון נפוץ. בעיניי, כאשר צעדים כאלו מתבצעים באיטיות ותחת מסננת רצינית וקפדנית ולא עם חרב מונפת או ניסיון לחינוך מגזרי, שבעיניי הוא שגוי, העולם מגיע למקום טוב יותר. עולם שהוא טוב לשני הצדדים. הצד הנשי יכול להתפתח בו ולאפשר לבעל האברך להמשיך ללמוד, והצד של כלל הציבור נהנה מבעלי מקצוע שמבינים את הניואנסים של המגזר”.

השפה של ח”כ קטי שטרית היא שפה אמונית. לא פעם במהלך השיחה היא משלבת פסוקים, מה שמגביר את התחושה כי היא מובלת על ידי הערכים שחשובים לכולנו. והערכים הללו משתלבים עם ליבת העשייה שלה- החינוך. “כל מה שקשור למערכת החינוך קרוב מאוד לליבי,” היא אומרת. “כמי שבאה מהמערכת, אני מכירה אותה משני צידיה. גם מצד מקבל השירות וגם מצד נותן השירות. לדעתי, זוהי מערכת שנתפסת באופן שגוי בעיני מקבלי ההחלטות, וסיפור הילדים האלרגים הוא דוגמא מייצגת לכך”.

כדי להסביר את עומק הנושא, היא מקדימה: “שום ילד לא מבקש לעצמו אלרגיה למזון. נולדים כך. טווח הפעולה האפשרי בין החשיפה לבין מוות עומד על דקות מועטות. פרק זמן שלא מספיק להזעקת עזרה חיצונית. הילד צריך להוציא זריקה מהתיק, להזריק לעצמו ולעמוד בתנוחה מסוימת כדי שהזריקה אכן תשפיע. קשה להסביר במילים את עוצמת הצלת החיים שטמונה בזריקה הזו וברור שכדי לבצע את התהליך צריכים להיות ערניים וממוקדים. יחד עם זאת, בדיוק בזמן הזה הילד האלרגי אינו מסוגל לדאוג לעצמו. השרירים נחלשים והוא זקוק לסיוע. זהו תפקידה של הסייעת, שמלווה אותו.

“בא בנט, שהיה אז שר החינוך, ויצר רפורמה שבמסגרתה קודמו בגרויות של חמש יח”ל במתמטיקה ובאנגלית. כדי ליישם את התכנית צריך כסף, וכך הכריזו במשרד החינוך שלא צריך יותר סייעות. המורים יבצעו את תפקידן. מצאנו את עצמנו בדילמה קשה. המורים, שאמונים על מספר ילדים לא קטן, אינם יכולים לקחת את האחריות הזו. מה גם, שילד אחד בכיתה הוא אלרגי, לשני יש אפילפסיה וכך הלאה ייתכנו אתגרים נוספים בכיתה אחת. המורים באים ללמד, לא לשמש כרופאים וכאחיות. נוצר מצב שבו הורים לא שלחו ילדים לבית הספר ולגנים, משום שלא ידעו מי יטפל בהם בשעת צרה… במאבק עיקש מאוד הצלחנו לחולל בתחום הזה מהפכה”

הנדסת תודעה

אני מוכרחה להעלות מעל השולחן את נושא השיח הפרוגרסיבי שאני פוגשת במוסדות החינוך שוב ושוב (אם טרם קראתן את טור עורכת, מזמינה אתכן לגשת אליו עם סיום הכתבה).

“רוח רעה מאוד עוברת במשרד החינוך,” מסכימה ח”כ שטרית, “אנשי השמאל הגיעו למסקנה, שאין באפשרותם להפוך את המדינה למדינת כלל אזרחיה כי רוב העם הוא ימין או מרכז. הדרך שלהם להגיע לשם בכל זאת עוברת בהנדסת תודעה, שמתחילה בגיל הגן. אם בעבר חשבו שיספיק להתחיל בגילאים בוגרים: בתיכון, שם הוכנסו ארגונים כדוגמת ‘שוברים שתיקה’ ו’בצלם’, ובאוניברסיטאות, שם במהלך התואר משולבות תאוריות פרוגרסיביות, היום התמונה שונה לחלוטין. והאמת היא, שברגע שזה מגיע לגני הילדים, מבינים עד כמה האנשים הללו אינם בוחלים באמצעים”.

אני מצטטת את האמרה הידועה: “אם אין גדיים, אין תיישים”, שמשמעותה היא שכדי שיהיה אדם מבוגר שחושב כמונו, יש לחרוט בו את המידע בגיל צעיר, וח”כ שטרית מסכימה. “החינוך הפך לשיטתי בכיוון מסוים מאוד, ויש כוונה מאחוריו,” היא אומרת, “הם חותרים להקים דור חסר עבר, עם הווה לא ברור ועם עתיד לוט בערפל. כשאין עתיד, אין תקווה, אין חזון, אין חלום ואין כלום. וכל יום שעובר הופך להיות גרוע יותר מהיום שקדם לו, כי התכניות מושרשות במערכת, וקשה לשנות לאחור מצב כזה”.

ח”כ שטרית מציינת בהגינות כי מדובר בתהליך ארוך, שלא התרחש ביום אחד. “חלק מהמצב הזה נגרם באשמתנו. נרדמנו בשמירה,” היא אומרת, וכוללת את כולנו תחת האמירה הזו, “לא ידענו להסביר את היפה ואת הטוב- את המשפחתיות, את פרשת השבוע, את חשיבות השורשים. ומצד שני, נתנו לדברים לקרות. היה עלינו לזהות את הקו האדום ולזעוק. אבל לא עשינו זאת בזמן, ובינתיים הם גדלו והתעצמו. הריקנות של החינוך הזה מאפשרת את כינונה של מדינת כלל אזרחיה, בה אין הבדל בין אדם יהודי לשאינו יהודי. גולת הכותרת זו ההחלטה האחרונה של שרת החינוך לביטול בחינות הבגרות במקצועות כמו היסטוריה, תנ”ך ומקצועות ‘משעממים’ נוספים, שבזכותם ילדים הבינו את הקשר בינינו לבין האדמה עליה אנחנו יושבים. את ההחלטה הזו עטפו במילים כמו ‘למידה משמעותית ללא שינון’, ואני שואלת: במתמטיקה לא משננים? ועוד איך משננים.

“התוצאה של ההחלטה הזו תהיה בשלב הראשון הקדשת שעות מרובות יותר למתמטיקה, שעליה נבחנים, כי כידוע ההשקעה בכל מקצוע היא בהתאם למבחן שבצידו. כך הילדים לא ידעו מי היה דוד המלך ומי היו הנביאים. הם לא ירחשו אהבה למקורות ולמולדת, ובמילים אחרות זהו האיום הקיומי של עם ישראל. אם לא נילחם על תורת ישראל, יצמח פה דור של בורים ושל רובוטים, שיודעים מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית. עמים כמו היבוסי והכנעני נכחדו, משום שלא שמרו על הזהות שלהם לדורי דורות. העם היהודי ידע לשמור על עצמו לאורך שנים, וכעת במחי יד קבוצה קטנה משנה כמעט הכל. יהיה קשה מאוד לחזור ולתקן את הנזק הזה, ואני מקווה שנוכל לעשות זאת בהקדם האפשרי”.

דור המיקרוגל

ח”כ שטרית מאמינה בכל ליבה שההזדמנות תחזור לידיים הנכונות. “לא נזרקנו סתם לאופוזיציה,” היא אומרת בלהט, “נזרקנו כדי שנעשה חשבון נפש, וננסה לתקן את הטעויות. כי אם נחזור ולא נתקן, זה יהיה כבר לדיראון עולם. קיבלנו מכה, אנחנו מתאוששים ממנה ונחזור בעזרת ה’ לתקן”.

ח”כ קטי שטרית חברה בלא מעט שדולות, שהרבה מהן עוסקות בזהות יהודית. אני מבקשת ממנה לשמוע על השדולה לחיזוק ולשימור הזהות היהודית בישראל, שייסד ח”כ אבי מעוז (הציונות הדתית), שבה חברים חכ”ים מש”ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית וליכוד.

“קיים מפתח לייצוג בוועדות, שהממשלה הדורסנית הזו מתעלמת ממנו,” מקדימה ח”כ שטרית, “לשם ההדגמה, שלושים המנדטים של הליכוד מתגמדים לשני מושבים בוועדה, כמות זהה למקומות הרשימה המשותפת, בעלת ארבעת המנדטים… במליאות מוציאים אותנו בסיטונאות, סוגרים לנו את המיקרופונים, כדי שלא נוכל להשמיע, וכאשר אנחנו צועקים- בשל המיקרופון הסגור- מצקצקים על הצעקות. בנוסף לכך, הכלים הפרלמנטרים שלנו מצומצמים, כי אנו באופוזיציה. השדולה היא כלי שדרכו אנחנו מנסים להעביר מסרים. המטרה שלה היא להציף את נושא הזהות היהודית ולקוות שדברים ישתנו”.

לסיכום הראיון, אני מבקשת מח”כ קטי שטרית מסר לקוראות, והיא מחייכת. “הבינה נמצאת אצל נשים. הן ידעו ויודעות להניע תהליכים: ההיסטוריה היהודית עשירה בנשים דומיננטיות. אז מצד אחד, אני רוצה למסור לכל אישה שיש לה חלום, למצוא את הדרך הנכונה להגשים אותו. ומצד שני, אני רוצה להעביר קריאת התעוררות. אנחנו חיות בדור המיקרוגל, שרוצה תוך דקה שהאוכל יתחמם מבלי שיאלץ לחכות, וכל אמא צריכה להיות ערנית מספיק כדי לבנות ולא להרוס”.