לימור סון-הר מלך

“אמרתי להם: מה שהם לא הצליחו לעשות בשנים של טרור רצחני, אתם עושים היום. וזה היה אולי הרגע הראשון שראיתי בו השפלת מבט”.

לימור סון הר-מלך מרשימת “עוצמה יהודית” היא אם לעשרה, שדמותה הרכה אינה עומדת בסתירה עם סיפורי הגבורה שמעטרים את חייה. “ברגעים ההם שכאבי הגוף וכאבי הנפש משמשים בערבוביה, וקשה לדעת מה כואב יותר מבין שניהם… הרגשתי את קרבת ה’ אליי ואת הבטחתו שהכל יהיה בסדר: אני ממשיכה לצעוד, אבל הוא מאיר לי את הדרך. וכך זה עד היום. הוא מוליך אותי ומוביל אותי”.

מלכהלי // מגזין אשת 61

לימור סון הר-מלך היא אחת הדמויות החדשות והמסקרנות בפוליטיקה הישראלית. היא יושבת מולי הדורה וקורנת, מלאה בנועם ובנחת. “אחת התפילות שלי היתה שהימים האלו לא יגרמו לי להתפעלות, שלא אכנס לשקר שלהם,” היא מסבירה, “נכנסתי לפוליטיקה מתוך ידיעה שזה לא משנה אם אהיה בפנים או לא. משנה מה עם ישראל צריך. אני לא האישיו פה”.

רכבת דוהרת

הדרך שעברה לימור אינה קונבנציונלית בשום מובן. “בגיל עשרים ושבע כבר הייתי אחרי סוג של מסע חיים,” היא אומרת, שולחת רמז לפסקאות הבאות, “הקדוש ברוך הוא הדהיר את הרכבת שלי… אין בחיים שלי רגע דל או שגרתי, ואני שמחה על זה. בתוך הדהירה אני זוכה לחוויה של חיבוק אלוקי גדול מאוד”.

כשאני מבקשת ממנה להציג את עצמה, היא פותחת באימהות. “אני קודם כל אמא, ברוך ה’, לעשרה מופלאים. אמנם אני עושה דברים נוספים, אבל הילדים הם הראשונים בסדר העדיפויות” (ראי מסגרת).

המעבר אל הפוליטיקה ואל החיים הציבוריים לא נעשה ברגע אחד. “אני מרגישה שמוליכים אותי מלמעלה לתוך המעבר הזה,” היא אומרת בכנות. תחושת ההשגחה מוכרת לה מגיל צעיר. “גדלתי בירושלים בבית רחוק משמירת תורה,” היא חוזרת לאחור, “מאז שאני זוכרת את עצמי, הרגשתי שאני הולכת בעולם ומישהו הולך איתי. לא ידעתי לקרוא לו ‘בורא עולם’ או ‘הקדוש ברוך הוא’, אבל הרגשתי שיש נוכחות. בכיתה ד’ התוודעתי דרך סבתא שלי, שמה שאני מרגישה קיים במציאות. וכך, כילדה בגובה דשא, התייצבתי מול ההורים שלי וביקשתי ללמוד בבית ספר דתי. הם לא היו בטוחים שאני מבינה את המשמעות, ואכן לא הבנתי, אבל השתוקקתי למלא את הנשמה במשהו שלא הכרתי עד אז”.

לימור נשלחה לבית ספר דתי, וגמעה כל דבר שבקדושה. “למדתי בזה אחר זה: יהושע, שופטים, חמישה חומשי תורה, קיצור שולחן ערוך… התקשיתי בלימוד רש”י,” היא מחייכת, “ההורים ראו כי טוב, ובעקבותיי כל האחים נשלחו למוסדות דתיים. היום כולם שומרי תורה ומצוות”.

חומש

לימור השלימה את חוק לימודיה, והמשיכה במכללת אורות. “במהלך השנה השניה ללימודים הכרתי בשידוך את שולי (שלום), בעלי,” היא מספרת, “הוא היה השידוך הראשון שלי, ואני הצהרתי בכלל שלא אתחתן בשידוך, לא יודעת למה… הוא היה שונה בתכלית מכל מה שהכרתי. אמנם הגיע מבית ציוני דתי, אבל היה חרדי יותר בתפיסות החיים וקשור מאוד לחסידות. דמותו של הרבי מקוצק היוותה דמות מופת עבורו, וזה לא מפתיע, כי הוא היה איש אמת”.

שלושה חודשים לאחר החתונה, עלה הזוג הצעיר לחומש. “חומש היה אז גרעין דתי, שמנה שתי משפחות וכמה בחורים,” מתארת לימור, “הישוב ספג מכת אובדן קשה, במסגרתה שלושה מתושביו נרצחו בזה אחר זה, שלכן ביקשו מאיתנו לעלות. אני זוכרת את עצמי אורזת את המטלטלים, ומתלבטת מול שולי, אם אנחנו פועלים נכון. הוא גרס שפינוי של ישוב יהודי מרצון זה דבר שאי אפשר לשאת. שאנשים פשוט יקומו וילכו? הוא חשב ששנינו לא יכולים לעמוד מנגד”.

העליה התבצעה בראש חודש אלול תשס”א. תאריך משמעותי עבור לימור בעיקר בשל מה שקרה שנתיים לאחר מכן. “בראש חודש אלול תשס”ג נסענו לבית הוריו של שולי, שמתגוררים בכוכב השחר. בנסיעה חזור לחומש חוליית מחבלים שארבה בצד הכביש ירתה לעבר הרכב שלנו. שולי גונן עליי, ונהרג במקום”. לימור עוצרת לרגע, “הרב קוק מתאר כי אצל רבי עקיבא היו שלושה מעגלי אהבה, שבנויים כמו קומות. האהבה הבסיסית היתה לרחל. מעל גביה היתה אהבת האומה, ולבסוף מסירות הנפש של הרגע האחרון של חייו. ידוע שרבי עקיבא ציפה כל חייו לרגע שבו יוכל למסור את הנפש על קידוש השם. אני חושבת שאצל שולי היה מיקוד של שלושת סוגי האהבות: נסענו בציר שהנסיעה בו בוצעה מתוך אהבת האומה. הוא נהג לומר תמיד שהבחירה לנסוע שם הופכת אותנו לחיילים ששומרים על עם ישראל ללא שכפץ. הוא גונן עליי ומת על קידוש השם”.

עקידה

שלוש שעות לאחר הפיגוע, ילדה לימור בניתוח חירום קיסרי את בתם, תינוקת פגית, בחודש שישי להריונה. “קוראים לה שרה,” היא משתפת, “שאלו אותי אם זה קשור לעקדת יצחק. אז מה שמעניין הוא שבאותו יום, כאמור ראש חודש אלול, שולי לקח את השופר ותקע בו. הוא הושיב את הבן שלנו, אהוביה יאיר, שהיה בן שנה וחודשיים, והחל להסביר לו על הייחודיות של חודש אלול, על ‘אני לדודי ודודי לי’, על עקידת יצחק. הסתכלתי מהצד על הרגע המתוק הזה, והודיתי לה’. שולי אמר לו: ‘אני רוצה שתזכור, שכל פעם שתוקעים בשופר, אנחנו רוצים להזכיר לקדוש ברוך הוא את מסירות הנפש של אברהם אבינו ושל יצחק אבינו על רצון השם’. שבע דקות אחר כך הוא כבר לא היה איתנו… אנשים שואלים, אם אנחנו חוגגים יום הולדת. הרי זה בדיוק ביום האזכרה. ואני עונה שכן, כי אנחנו מקדשי חיים. כמה ששולי קידש שם שמיים במוות שלו, הוא קידש שם שמיים בחייו ובצורה שבה בחר לחיות. את החיים האלו אנחנו רוצים להנציח ולהמשיך”.

לימור חזרה לחומש בראש מורם. “בלוויה שהתקיימה במוצאי שבת, אמרתי שאמנם אני מגיעה על כסא גלגלים ובגוף חלש, אבל אני רוצה לעמוד מול המחבלים ולומר שלא עזר להם. הם לא הצליחו להפחיד אותנו גם לא לייאש אותנו. אנחנו חוזרים הביתה”.

הבית האחרון

שנתיים לאחר הפיגוע פונה הישוב במסגרת תכנית ההתנתקות. “היינו הבית האחרון,” מתארת לימור, “כשהחיילים הגיעו אלינו, כבר לא היה מה לומר. הכאב היה נורא ואיום לנוכח הביזיון הזה, שחיילים באים ומבצעים משהו שהדעת אינה יכולה לעכל: קורעים אנשים מבתיהם. היו זעקות של אבות, של אימהות, של ילדים. מראות קשים. אני חושבת שלא היה דבר שלא עשינו כדי למנוע את הגירוש,” היא עוצרת לרגע, “כשהחיילים הגיעו, לקחתי אותם לחלון הבית שלי, שצופה לכפר מתחתיו, כפר בורקא. על גגות הבתים עמדו ערבים, אותם מחבלים שספגנו מהם אבנים על בסיס יומי, היינו עדים למטעני צד, ליריות ולעוד. הם עמדו וצעקו בתורנות בעברית: ‘כל הכבוד לצה”ל’. ראינו את עם ישראל במקום הכי מבוזה שלו. אני לא חושבת שיש משהו בזיוני יותר. אמרתי לחיילים: ‘אתם רואים אותם? אתם שומעים אותם?’ הם הנהנו, ואני המשכתי ואמרתי כי מה שאותם מחבלים לא הצליחו לעשות בשנים של טרור רצחני, אתם עושים היום. זה היה אולי הרגע הראשון שראיתי בו השפלת מבט… אבא של שולי, שהיה איתנו, מחה את הדמעות ואמר: ‘אתם רואים אותנו מצטערים בצער שלא תדעו אותו, אבל תדעו שמכאן לא נצא בצער. אנחנו יוצאים בידיעה שנחזור. אנחנו הבית האחרון, ומפה תצא הבשורה: אנחנו נחזור!’ צריך להבין שזה רגע של שיא החורבן. חברים שלנו באוטובוסים, הישוב חרב, והוא עומד שם ומצהיר שנחזור. ראיתי ממש את רבי עקיבא, שעומד עם חבריו מול קודש הקודשים. הם רואים שועל יוצא משם, ומבינים את המשמעות. כולם בוכים והוא צוחק מתוך מחשבה על הגאולה העתידה. זה הרגע שהבנתי כי דווקא המשבר נושא אותיות של: מבשר. דווקא מתוך הריקבון, מתוך החורבן, אפשר להרגיש כי אנחנו עתידים להיגאל”.

הזולת הוא ראי

הימים ההם היו אינטנסיביים מאוד עבור לימור. זמן קצר לאחר הגירוש התקיימה האזכרה של שולי, בה ציינו שנתיים, למחרת היא הוכנסה לניתוח של שתל עצם, ואז הציעו לה את בעלה השני, יהודה. “בהתחלה השבתי בשלילה,” היא אומרת, “זה ניתוח עם שיקום כאוב וארוך, אבל זכיתי וזה קרה. יש לנו שמונה ילדים משותפים, ברוך ה’, הקטנה שבהם בת שנה ושלושה חודשים”.

לימור היא האישה היחידה במפלגת עוצמה יהודית. “לא רק שאני יחידה,” היא מדייקת, “גם כל חיי עבדתי רק עם נשים מתוך אידיאל”. כשפוגשים אותה ורואים את הדמות הרכה שלה, אי אפשר שלא לשאול על השילוב בינה לבין “עוצמה יהודית”, מפלגה ששמה העוצמתי נושא מטבע הדברים מסר אגרסיבי יותר. לימור מתחילה בהקדמה קצרה לפני שהיא פונה להשיב: “בעולם הטיפול, שממנו אני מגיעה, ידועה אמרתו של הבעל שם טוב, ‘הזולת הוא הראי’: כל דבר שרואים בחוץ, קיים בתוכנו באופן מסוים. זה מעודד להבין שכל האויבים שרואים מבית ומחוץ מהווים סימולציה לבירור פנימי. ממלא תקווה לדעת שזה בר תיקון וזה בתוכנו פנימה. אני מגיעה למקום שבורא עולם מנהיג אותי לתוכו, והוא גם זה שיתן לי את הכוחות להתמודד איתו. לפעמים אני נדרשת להגיע למקומות מסוימים, ומזהירים אותי שיתקפו אותי, שתהיה קטסטרופה של ממש… ובסוף זה עובר באופן טוב. אני מבינה שזה נובע מתוך האהבה האמיתית שלי ומתוך האמון הגדול שיש לי באנשים. בעוצמה יהודית יושבת קבוצת אנשים בעלי מסירות נפש. אלו אנשים שעברו בזיונות ויכלו להם. סוף האמת לנצח, השקר הינו פג תוקף. דווקא מתוך המסע, מתוך הבזיונות, מתוך הריקבון ומתוך השברים, דווקא משם יכולה לצמוח בשורה גדולה”.