ח”כ אורית סטרוק

הפודקאסט של אשת מארח את ח”כ אורית סטרוק

קוד הפעולה: משזרת הכוחות החיוביים

זכיתי לארח את חברת הכנסת אורית סטרוק. אישה נעימה, חמה ולבבית. את השיחה רציתי להתחיל דווקא מנקודה שהיא בבחינת שיא, בעיניי: אמא לאחד עשר ילדים שחולשת על עשיה פוליטית ומייצגת את הישוב היהודי בחברון. אבל ח”כ סטרוק רוצה להתחיל אחרת.

“השאלה צריכה להיות איך בכלל זכיתי להיות אמא לאחד עשר ילדים. איך בכלל זכיתי לגור בחברון ואיך בכלל זכיתי להיות חברת כנסת מטעם הציונות הדתית, כי אם הייתי ממשיכה במסלול שבו נולדתי, ככל הנראה הייתי משמשת חברת כנסת מטעם מר”צ”.

//מלכהלי, צילום: יצחק וייס

ח”כ אורית סטרוק היא אישה מיוחדת. מבחינתי הייתי מעניקה לה את הכינוי ‘רבנית’, למרות שיתכן שהיא, בעדינותה, תחלוק עליי. המסרים שלה חשובים כל כך בעיניי, שברור לי שהיא האישה שמתאימה עבור כתבת החג הראשית בגיליון חגיגי זה.

אנחנו נפגשות ביום קיצי, ולאחר הפתיח המסקרן (ראי בפתיח הכתבה) אנחנו מתחילות מההתחלה. מבית ילדותה של ח”כ סטרוק. “הבית לא היה דתי. שמרו בו כשרות, ערכו קידוש והדליקו נרות חנוכה. אבא הלך לבית הכנסת, אמא לא. כילדה קטנה נלוויתי לאבא לבית הכנסת עד שמלאו לי עשר שנים, ואנשים העירו לו שלא מתאים שילדה גדולה תמצא בעזרת גברים. בסלון ביתנו בשנות השבעים התקיימו מפגשים עם פלשתינים, הרבה לפני אוסלו, ולמדתי בבית ספר שהקו הפוליטי שלו שמאלני קיצוני”.

נערה משנה עולם

ח”כ סטרוק נולדה בחודש אדר. אבל מבחינתה, יום ההולדת האמיתי שלה הוא זה שבו זכתה לחיים חדשים של עבודת ה’. “בשבת תשובה כשהייתי בת שש עשרה וחצי החלטתי ללכת לבית הכנסת. לא חשוב כרגע למה. הכרתי את בית הכנסת, והרגשתי לא שייכת. לא ידעתי איך מתנהגים. שאר באות בית הכנסת יושבות וקמות באותו הזמן; שרות ולוחשות באותו הזמן; כולן עושות אותם הדברים ואני לא יודעת מה עושים… עזבי שלא ידעתי איך מתלבשים בכלל. חשבתי שאם יש לי חצאית זה מספיק. אבל כמובן שזה לא הספיק,” היא מחייכת.

תחושת הזרות נמתחה על פני כעשר דקות. כשאורית הצעירה כמעט התייאשה ועזבה את המקום, ניגשה אליה נערה בת גילה. “היא הכירה אותי מהתקופה שבה היינו ילדות קטנות ושחקנו יחד בבית הכנסת. היא זכרה את שמי ושאלה אם ארצה שהיא תראה לי כיצד מתפללים. ישבנו ביחד והשתמשנו באותו הסידור. היא הראתה לי מה אומרים ואיך עושים והרגשתי הרבה יותר טוב. התפילה בסך הכל היא חוויה נעימה. לא את הכל הבנתי, אבל לפחות הרגשתי שייכת. הרגשתי שאני בסדר. כשהתפילה הסתיימה, במקום להיפרד ממני לשלום היא הזמינה אותי לסעודת שבת. המילה ‘סעודה’ נשמעה לי לקוחה מעולם האגדות של נסיכים. זו מילה שאינה קיימת בעולם הלא דתי. משתמשים במילים כמו ארוחה, אוכלים. וזה קסם לי. רציתי לראות את הסעודה שמתקיימת ליד הבית שלי…”

סעודת השבת עם דברי התורה והזמירות הותירו את אורית מוקסמת. “אנשים דתיים שזה חלק מהחיים שלהם, לא מבינים שלאנשים שאינם דתיים אין את זה בכלל. משם הכל התחיל,” היא אומרת, “חשוב לי לספר את זה, כי מעשים שלכאורה נראים קטנים, בכוחם לברוא עולמות או להחריב אותם. כל מה שיש לי בעולמי התחיל מכך שהנערה הזאת, שרה, פשוט היתה אכפתית כלפיי. היא יכלה גם לעשות ההפך, ויכול להיות שהכל היה מתגלגל אחרת…”

לא אומרים לא לאורחים

אורית ובעלה שניהם בעלי תשובה. בעלה של אורית עלה לארץ בגפו ומספר שנים אחר כך הצטרפה אליו המשפחה המורחבת. “התארחנו רבות אצל אחרים, לכן החלטנו שלעולם לא נסגור את הדלת בפני אורחים,” אומרת אורית, “אני לא יודעת אפילו לספור את זה… זה לא מאות… זה המון… בעיקר בני נוער שבאו לארץ לשנה והגיעו לעשות שבת בחברון. תמיד הסכמנו לארח. לא משנה מה היה המצב הכלכלי שלנו. לא משנה כמה המקרר היה ריק. והוא היה ריק פעמים רבות. לא אמרנו לא לאורחים”.

פעם אחת הקדוש ברוך הוא פתח חרך. סדק קטן. כדי להראות לאורית שיש תוצאות למעשיה. “אני זוכרת שהרגשתי לא בטוב לאחר אחת הלידות, ומשהי נגשה לטפל בי. היא הביאה לי שמיכות ותה וכשקצת התאוששתי שמתי לב שהיא יולדת בדיוק כמוני ולא איש תחזוקה. אמרתי לה שהיא אמורה לנוח ולא לטפל ביולדת אחרת. והיא ענתה שהיא שמחה להחזיר לי קצת. מסתבר שאותה יולדת התארחה בשבת אצלנו בקרוון, ובעקבות השבת הזו החליטה להשאר בארץ ולהתחתן עם בחור ישיבה. הסיפור הזה חידד אצלי שוב את התובנה שניתן לשנות חיים של אנשים אם בסך הכל מפגינים קצת אכפתיות כלפיהם”.

נשלפת מהבית

במשפחה הגרעינית של אורית נכחו שלושה ילדים וכלב. לעומת זאת, המשפחות אצלן התאחה היו גדולות וברוכות. “אני רציתי משפחה שכזו,” מחייכת אורית, “אבל ברור שלא ידעתי במה זה כרוך. אני לא מדברת על המאמץ הפיזי, אלא על המשמעות של לגדל ילדים. לחנך אותם. להיות אמא קשובה לכולם”.

הפעילות הציבורית כלל לא עלתה על דעתה. “נזרקתי לעולם הציבורי בעל כורחי,” היא משתפת, “בשנת תשנ”ד, 1995 למניינם. אחרי הארוע של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ולאחר שהממשלה קבלה החלטה לפנות את הישוב היהודי בחברון, הרב לוינגר והרב נועם ארנון דפקו על דלת ביתי ואמרו כי יש לי צו חרום למען חברון. ממש שלפו אותי מהבית. היו לי אז שבעה ילדים. מטבע הדברים גם הגדול שבהם לא היה ממש גדול. והיה עליי להיכנס מהר מאוד לעניינים. להבין מה עושים בפוליטיקה”.

ח”כ מיקי איתן, שהיה אז ראש חזית ארץ ישראל בכנסת, הגיע להתגורר בחברון כדי להתנגד לפינוי הישוב היהודי בחברון. “הוא לימד אותי מה זה כנסת,” אומרת אורית, “הוא אמר לי: יום אחד את תהיי חברת כנסת, ואני הסתכלתי עליו ברחמנות שזה עולם המושגים שלו. שזאת הדרך שהוא מנסה להביע שאני עושה את הדברים נכון. לכשעצמי, ציפיתי רק לחזור כבר הביתה לילדים. אבל הדברים הלכו והדרדרו: תהליך אוסלו ובהמשך ההתנתקות. נוצר מצב שנהייתי בקיאה בעולם הפוליטי, רכשתי מיומנויות שלא היו לאנשים אחרים בתחום והיו צריכים אותי. כל הזמן אמרתי לעצמי: עוד מעט יגמר מצב החרום ואני אחזור לילדים אבל זה פשוט לא נגמר…”

אני גלגל

אורית מציינת שהקושי בתור אמא לילדים קטנים היה גדול. היצאה מהבית בשעות מוקדמות וחזרה בשעות מאוחרות או אף שהיה של ימים שלמים מחוץ לבית. אבל מה שהוביל אותה זו השאלה מה בורא עולם רוצה ממנה, ולא מה נח לה לעשות.

“בין החלוצים שעלו לארץ בעליה הראשונה השניה, היו סטודנטים שצפו להם עתיד מזהיר בתחום האקדמי,” היא מסבירה באמצעות דוגמא, “הם הגיעו לארץ לייבש ביצות. לעשות עבודת כפיים, כשברור שהיכולות השכליות היו גבוהות מהיכולות בעבודת כפיים. אבל הם שאלו את עצמם איפה הם תורמים יותר. השיקול היה שבאקדמיה יש אנשים רבים, ובארץ ישראל אין. הביטוי הרווח היה: ‘אם צריך גלגל- אני גלגל’. מהמקום הזה אני באה. כשמזמינים אותי להרצאות ומנסים להציג אותי כסופר-וומן, אני אומרת שהמסר שלי הוא בדיוק הפוך: אל תהיו כמוני. לעולם לא הייתה פונה לפוליטיקה מתוך מבחירה. ואין דבר כזה סופר-וומן. אי אפשר לעשות גם וגם וגם ולהצליח בהכל. צריך להחליט מה יותר נדרש כרגע, על אף שההחלטה קשה ויש לה מחירים”.

קוד לבוש

לאורית פנים נקיות מאיפור. “אני לא מתאפרת, ומבחינתי זה חלק מלא להיות מלאכותית,” היא מצהירה, “העולם הפוליטי הוא גברי מאוד. עולם שהקודים שלו במידה רבה הפוכים לקודים של חיי תורה. הרבה כוחניות ויחצנות, יותר ‘תראו אותי’ ופחות ‘מה עשיתי’. כשהעולם סביבי הוא כזה, נוצר איום על העולם הפנימי. אז חשוב לי לשמור על עצמי ועל סולם הערכים שחשוב לכל יהודי לסגל לעצמו. חלק מזה מובע בכך שאני לא משנה את לבושי, כמו שכתוב על בני ישראל במצרים”.

אורית מוסיפה נקודה נוספת: “האמת, שזה מקרה נדיר שאישה מהעולם החברתי שאני שייכת אליו מגיעה לכנסת. זה לא דבר של מה בכך. אמנם לעולם לא הייתי מגיעה לכנסת לולי הנסיבות, אבל אם כבר, אני רוצה להיות שליחה של הנשים הללו שנראות כמוני. אלו שעוטות מטפחת, לובשות חצאית ארוכה ושרוול ארוך, ובוחרות בגדים פשוטים יחסית. שתהיה משהי בת דמותן האמיתית. שיהיה ייצוג אמת”.

ח”כ סטרוק נכנסה לכנסת כפעילה חוץ-פרלמנטרית תחילה מטעם חברון ובהמשך מטעם יהודה ושומרון. את שיטת עבודתה היא קבלה מהרב לוינגר שקיבל מרבו הרב צבי יהודה.

לשיטה זו קוראים: משזרת הכוחות החיובים. “כמו ששוזרים חרוזים לשרשרת. צריך לקחת את כל הכוחות החיוביים שיש בעולם הפוליטי, כל אחד מהמקום שאליו הוא יכול להתחבר ולחבר אותו. בהתחלה היה צורך לחבר לחברון. זה היה ממש מרגש, כי גיליתי שחברי כנסת מכל מני השקפות עולם מכל מני מפלגות יכולים להתחבר לחברון. יש שהתחברו מהכיוון הדתי והאמוני ויש שהתחברו מהכיוון ההיסטורי,” מספרת אורית, “אני זוכרת שהבאתי לביקור בחברון חברי כנסת ממפלגת ‘ישראל בעליה’. אמרתי להם שפה נמצא העולה הראשון. אברהם אבינו. והם התחברו לזה. אני משתדלת לראות את הצד הטוב שבכל אחד לרומם אותו ולהעצים אותו. קוד הפעולה הזה הפך להיות חלק ממני וחלק בחיים הפוליטיים”.

זכויות אדם ביש”ע

אי אפשר לראיין את ח”כ אורית סטרוק מבלי לשאול אותה על פרויקט משמעותי שהקימה: ארגון זכויות אדם ביש”ע.

“כשהתחלתי, לא הבנתי שאמנם יש כמאה ארגוני זכויות אדם בישראל, אבל אכפת להם רק מערבים וזה לא מקרה… הם ממומנים ומתוקצבים על ידם, כך שלמעשה הם לא ממש ארגון זכויות אדם. הם משתמשים ברעיון של ארגון זכויות אדם כקרדום לחפור בו ולקדם אג’נדה שמאלנית. את זה הבנתי באיחור. אבל אז אמרתי שיש כאן פלח של ציבור שזכויותיו נרמסות עד עפר ואיש לא דואג לזה. אם אין איש, עליי להתחיל”.

הארגון הוקם, מבלי שאורית תשער את היקי הפעילות שממתינים לו. “אירועי עמונה,” היא מדגימה, “זה בעיניי, אחד האירועים המזוויעים בתולדות מדינת ישראל: שוטרים נשלחו לפצח גולגולות של בני נוער. היו לי אלפי תלונות ומאות תובעים. הפעלתי עשרות עורכי דין על כל המערך הזה. זה גזל ממני הרבה מאוד כוחות, אבל באמת לא היה מישהו אחר שיעשה את זה”.

בעקבות הפעילות המשפטית רף האלימות ירד דרמטית: שוטרים שלמו מכיסם והמדינה שילמה ונוצרה הרתעה משמעותית. “כל התביעות הוגשו בבתי משפט אזרחיים של מדינת ישראל, וזה הפריע לי,” אומרת אורית, “אנחנו אמורים ללכת לדין תורה ולא לשם. שאלתי את הרב ליאור, שאמר כי במציאות הזו ועם רף הסכנה הגבוה שקיים אז אפשר לעשות את זה כהוראת שעה”.

בהערת אגב מוסיפה אורית כי זמן לזיהוי הנפגעים והשוטרים. “השוטרים היו ללא תגים בכוונה, כדי שלא יזהו אותם,” היא מתארת, “הקמתי מערך מיוחד של זיהוי שוטרים. שלחתי צלמים לצלם את שוטרי משטרת ישראל, מג”ב ויס”מ כשהם עומדים במסדרים עם התג. ואז הקמנו מז”פ פרטי משלנו וזיהינו שוטרים. אני זוכרת מקרה בולט שראינו איך שוטרים מכים בצורה ממש איומה בחור צעיר. זיהינו את השוטרים ואיתרנו את הבחור. הסברתי לו שיש כאן קייס רציני- הוא גם יוכל לקבל הרבה כסף וגם לעשות מהלך לאומי חשוב, כי בסוף המטרה של התביעות הללו היא להילחם באלימות המשטרתית כלפינו. אבל הבחור לא רצה. הנימוק היה שהוא רוצה ללמוד תורה ולא להגרר למח”ש. לא ידעתי איך לשכנע אותו… התייעצתי עם בעלי בעניין ותשובתו היתה: ‘אני לא מבין אותך. הבחור רוצה ללמוד תורה, הניחי לו’. למרות תחושת ההחמצה זה מה שעשיתי. אחרי מספר שנים בת השכנים התארסה עם בחור עילוי… וזה היה הבחור הזה”.

מאחורי הקלעים

עוד לפני שהפכה אורית לחברת כנסת, היא פעלה לחקיקה. “למשל חוק החנינה למתנגדי ההתנתקות, שנעצרו בגלל כלום. התיקים הפתוחים הפריעו בכל מקום שהם הלכו, צה”ל לא רצו לגייס אותם ומקומות עבודה סגרו את דלתם בפניהם,” מפרטת אורית, “יזמתי חוק, אבל הבנתי שכדי שיצליח, מישהו אחר צריך להגיש אותו. במקרה ההוא, מר רובי ריבלין, מי שלימים הפך להיות נשיא מדינת ישראל, הוא  קידם את החוק ואני עמדתי מאחורי הקלעים. השמאל עמד על הרגליים האחוריות. הם לא הבינו איך זה קורה להם, אבל הצלחתי. זה גם תואם את תיאוריית משזרת הכוחות החיוביים. הצלחתי לרתום למהלך הזה הרבה מאוד ח”כים ממפלגת המרכז קדימה. עד שהם התגאו ואמרו שזה החוק שלהם. בהצבעה לקריאה שניה ושלישית של החוק, אף ח”כ לא נעדר מהמליאה. אנשים הגיעו להצביע כדי שיהיה רשום שהם הצביעו בעד החוק הזה”.

שלילת אזרחות ממחבלים

לפני מספר שבועות אורית ניסתה לקדם חוק שלילת אזרחות ממחבלים, ביחד עם ח”כ אבי דיכטר. “זו הצעת חוק גאונית שכתב עורך הדין מוריס הירש, שבמשך שנים היה התובע הראשי של יהודה ושומרון בצבא,” פותחת אורית, “הוא איתר את המנגנון הנכון לשלול את האזרחות באופן שיהיה מקובל מבחינה חוקתית. כיום החוק שמאפשר לשר או לשרת הפנים לשלול אזרחות של ממחבלים לא מצליח לעבור את בתי המשפט. טענת השופטים ששלילת האזרחות יוצרת מצב של אדם ללא אזרחות. וכי אדם יכול להיות באוויר? ולכן החוק הזה הפך להיות אות מתה בספר החוקים. לכאורה קיים. לכאורה שרי פנים מתחילים מהלך, גם דרעי עשה את זה וגם אילת שקד עשתה את זה לכמה מחבלים, אבל הם לא באמת מצליחים לצלוח את הרף של בתי המשפט. מוריס הירש מצא מנגנון שאומר שמי שמקבל כספים מהרשות הפלסטינית על מעשה הטרור שביצע, בעצם קבלת הכספים הללו על פי ההגדרה של החוק הפלסטיני הוא מוגדר כשליח, כחייל, כסוכן של הרשות הפלסטינית בתוככי מדינת ישראל ונגדה. ואם הרשות הפלשתינית מגדירה אותו ככזה, ממילא הוא לא יכול להיות גם אזרח שלנו. זה הרציונל והוא גאוני. חתמו לנו על ההצעה הזאת ארבעים וארבעה ח”כים, שזה אומר הסכמה לא רק לתוך המרכז אלא גם לתוך השמאל. עומר בר לב מהעבודה חתם על החוק, חברים מיש עתיד ומכחול לבן. זה חוק שמבטא קונצנזוס ישראלי רחב מאוד. רוב הציבור בישראל לא מוכן שמחבלים ישתחררו מהכלא, יהיו מושא הערצה לנוער הערבי בישראל ויחזרו לרחובות שלנו, לחיות בתוכנו כאילו כלום לא קרה. ולכן ההרגשה שהפרויקט הזה יצליח”.

את החוק העלו לפני מספר שבועות במליאת הכנסת. “אילת שקד אמרה שזה חוק טוב שצריך לעבור, אבל כמה דקות אחר כך היא הפילה אותו, כי הקואליציה הצביעו נגדו,” ממשיכה אורית לתאר את השתלשלות העניינים, “פניתי אליה ואמרתי: אם את חושבת שזה חוק, אז תעשי את זה. מכיוון שהצעת חוק הזו הינה הצעת חוק פרטית, כשהיא נופלת יש להמתין שישה חודשים לפני שמעלים אותה שוב. אבל אילת שקד יכולה לחוקק את זה מחר בבוקר. תחוקקי. ובאמת היא פרסמה לפני מספר ימים שהיא רוצה לחוקק את החוק הזה בעצמה. ואני שמחה עם זה, כי אני לא מחפשת לעצמי כותרות. אני מחפשת שזה יקרה. ויש לי הרגשה טובה שזה יעבור”.

בעשיה הציבורית הפוליטית, לרוב הדברים שאורית עושה אין את חותם טביעת האצבע שלה. כדרך חיים היא מעדיפה לתת לאחרים לקחת את הקרדיט ובלבד שהעניין יתבצע. “גיליתי שברגע שנותנים לאנשים אחרים קרדיט אז הם הרבה יותר שמחים לעשות, ובשביל עצמי עדיף לי ככה,” היא אומרת, “הפחד הכי גדול שלי מהפוליטיקה זה לאבד את מידת הענווה. אני אמורה להביא הישגים ולא להביא לדוברים כתבות”. בשלב הזה הדובר המסור של אורית מתערב בשיחה ואומר: “מצד שני, אנחנו מבינים שלפעמים צריך את הקרדיט. כדי שחברת הכנסת תקבל את המקום הראוי לה”.

גם חרדית וגם לאומית

נשים דתיות חרדיות הן חסרות ייצוג בכנסת, אבל רשימת הצרכים ארוכה ורבה ונוגעת בכל תחום: פרנסה. תעסוקה. מרחבים אישיים, מעונות-יום לילדים, כלים חד פעמיים ומה לא. איך את רואה את עצמך כמסייעת בשבילנו?

לאורית פחות נוח עם הנושא המגדרי. “לא הגעתי לכנסת בגלל שאני אישה, ואני לא מרגישה שיש לי מגבלות או תקרת זכוכית בגלל שאני אישה,” היא אומרת. אבל דווקא עם המכנה המשותף שלנו כנשים היא מזדהה. “עצם העובדה שיש לנו עולם ערכי שדומה, עולם שאיפות דומה, עולם התלבטויות דומה… זה הופך אותי לכתובת. ובהחלט אשמח להיות לעזר לכל אישה ולכל ארגון שיפנה”.

בהקשר לזה משתפת אורית בסיפור משפחתי: “היינו פעם בטיול משפחתי. כולם התקדמו ואני הלכתי לאט. הבן הקטן שלי בא להיות לצדי, שלא אשאר לבד וניסה לדרבן אותי: ‘בואי נעשה מאמץ, נשיג אותם”. הסברתי לו שאני לא רוצה לעשות מאמץ- אני אחרי לידות, ולא צריכה לעשות מאמץ. אמר לי הבן: ‘גם אבא אחרי לידות, והוא משיג את כולם’… יש דברים שגברים חרדיים לא חוו. זה יהיה תמיד מחוץ להם. הם יכולים להיות בעלים מאוד טובים. לאהוב את הנשים שלהם ולעזור להן מאוד, אבל מי שחוותה ונמצאת בזה זו האישה. אני רואה את הצרכים ואשתדל לתת להם מענה ככל הניתן”.

מסר לסיום?

“ערכו של בנין הבית והמשפחה לא יסולא בפז. הפתיחה של דלת הבית לכל דכפין, שישב ויקבל מהאור והשפע של הבית היהודי, שיתחזק מבית כזה וישא את האור הלאה. זה דברים שאנו כנשים עושות אותם. ואלו דברים שאין להם תחליף. לבנות עוד בית ועוד בית. זה מה שבונה את הכח שלנו כאומה, כעם”.

Be First to Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.