הרעבצין ממכנובקא

“הקירות סופגים את התפילות החרישיות שלנו, ומעבירים את התשדורות הללו הלאה”

מלכהלי // צילום: שיינא פרוצ’נסקי

ערב השנה החדשה אני פוגשת את הרבנית חיה גיטל רוקח, הרבעצין ממכנובקא, לשיחה מרגשת ומעוררת לכבוד השנה הבאה עלינו לטובה. חסידות מכנובקא החלה בעיירה מכנובקא באוקראינה. שורש החסידות הוא בצ’רנוביל, ענף המיוחס לבחירי תלמידיו של הבעל שם טוב הקדוש, אבל הרבנית ממאנת לשוחח על ייחוס. “סבא שלי היה אומר פתגם ביידיש, שתרגומו הוא שהסבים שלנו לא יתביישו בנו. כך שלא אתחיל למנות את הייחוס. לכל בת ישראל יש את הייחוס הגבוה ביותר של אברהם, יצחק ויעקב. שרה, רבקה, רחל ולאה,” היא אומרת.

אני שואלת מהו המאפיין העיקרי של החסידות, והיא מתארת: “חסידות מכנובקא מתמקדת בעוצמה רבה בבן אדם לחברו, ב’ואהבת לרעך כמוך’, שהיא מצווה מדאורייתא ממש, וצריך לקיים אותה כפי שיהודי מקפיד לקיים את כל תרי”ג המצוות. זה דומה מאוד לקו שהתוו לי הוריי, כי מאז ומעולם היתה דרכם לכבד כל אדם ולאהוב את הזולת, מבלי לתת את הדעת על מה שהזולת בחר לעשות בחייו. גדלתי על כך שחשוב להפריד בין המעשים לבין האישיות. את האישיות מצווים לאהוב”.

חיידר כמו פעם

היא מזכירה את בית הוריה, וזו הזדמנות להפנות אליה שאלה על ימי ילדותה. “נולדתי בתל אביב להורים שהגיעו זה עתה מחורבן יהדות אירופה, עם חניית ביניים בגלות בקפריסין. נולדתי שנה אחרי קום המדינה, ועכשיו אתן יודעות את הגיל שלי…” היא מחייכת. “אבא שלי חיפש חיידר לאחי זצ”ל, ולא מצא משהו כלבבו. הוא רצה חיידר כמו פעם, ולא היה דבר כזה בתל אביב. אז לכבוד הילד הזה הקימו את החיידר של בעלזא, שעומד עד היום. הוא ותלמיד נוסף היוו את המחזור הראשון”.

בהיותה בת שנתיים וחצי עברה המשפחה להתגורר בראשון לציון. “עוד לפני שאבא שלי עלה לארץ הוא עסק בהצלת ילדים. בראשון לציון הוקם מבנה אליו הובאו ילדים עולים מתימן, שהגיעו במסגרת מבצע ‘מרבד הקסמים’ ללא הוריהם. חלקם היו יתומים, וחלקם עלו לפני הוריהם. שמונים הילדים בני ה18-6 ששוכנו שם חיפשו אבא, והוא נכנס לתפקיד במסירות נפש”. בהערת אגב היא מציינת שהמבנה קיים עד היום, ובהווה הוא משמש משכן לישיבת תומכי תמימים. “היה מרגש מאוד לגלות שבחדר בו ישנתי מקימים מקווה לתמימים,” היא אומרת בדמעות.

דמות של חוסן

הסביבה בראשון לציון לא היתה חסידית, כמובן. את מערכת היחסים ששררה בין משפחתה לבין השכנים מתארת הרבנית כמערכת יפה וחכמה בו זמנית. “הילדים של השכנים אהבו להיות תמיד אצלנו. הם הפסיקו להזמין אותנו אליהם, וידעו לא להגיש לי כוס מים, כי לא אשתה אצלם. בליל הסדר כולם באו אלינו כדי לראות סדר כהלכתו. גדלתי על ביחד. אני זוכרת שביום העצמאות הם התלבשו יפה ויצאו למרכז העיר לבמות, בעוד אנחנו נשארנו בבית. מבחינת אבא שלי זה היה ברור ופשוט: ספירת העומר, ואנחנו לא שרים ורוקדים עכשיו. אבל לא הרגשנו חוסר. מה שזכור לי מהבית בראשון לציון זה רק טוב. סוג של גן עדן. חברה שכנה סיפרה לי כשבגרנו שמיד לאחר הדלקת נרות בביתם היא היתה מגיעה אלינו. כי אצלנו היה תמיד אור ושמח. צריך להבין שלא היו לנו שני כיסאות זהים בבית, ולפעמים הייתי צריכה להמתין שאחותי תסיים את מנת המרק שלה, כדי לקבל צלחת מרק בעצמי. לא היו די פריטים… אבל היה שמח. אי אפשר להסביר את זה בכלל” (ראי מסגרת).

אני מציינת כי מתוך הסיפורים האלו ניתן להבין כיצד צומחת דמות מלאת חוסן. ובהקשר זה, משתפת הרבנית באנקדוטה שזכורה לה מילדות. “ביום בר המצווה של אחי ירד גשם זלעפות,” היא פותחת, “גרנו בבית רעפים קטן, והגשם חדר פנימה והרטיב את מזוזת החדר בו ישנו,” לפני שהיא ממשיכה בסיפור, היא עוצרת כדי לתאר את הבית: “החדר היה בעצם סלון, אבל מידי לילה הספה נפתחה ואנו הבנות ישנו בו. אבא שלי לא רצה שנישן בחדר ללא מזוזה. וכך הוא ישן בכורסא, שבדרך כלל אחי ישן עליה, ואחי ישן על שמיכה לידו. אנו, שלוש הבנות, נכנסנו לחדר ההורים לישון עם אמא שלי. אך כיוון שעל המיטה של אבא לא ישנים, ישנו על שמיכות פרוסות על הארץ. לא היו מזרונים. כך במשך שבועיים בחורף הקר, עד שהגיעה המזוזה. אני זוכרת שלא היו תלונות. על כל מצווה היתה לו מסירות נפש, והוא ידע להעביר לנו את זה באופן הנכון”.

יחד עם זאת, הרבנית מציינת כי אביה ידע לספק להם הילדים תחליפים בנקודות שבהן הרגיש שעלול להיווצר חלל חסר. “הטייפ רקורדר הגדול הראשון היה אצלנו. את כל הניגונים ואת כל המנגינות היפות ביותר אני מכירה משם. לאחותי קנו מלודיקה, והיא ניגנה יפה. היה לנו גם ‘ויו-מסטר’. מעין משקפת עם גלגל תמונות. אבא קנה לנו חמישה אלבומים עם תמונות מכל העולם, וישב למיין תמונות שאין צורך שנראה אותן”.

בניה מחודשת

בהיותה נערה בת ארבע עשרה מסיבות שונות המשפחה עברה לארצות הברית. “את חמש שנות ההתבגרות שלי עשיתי שם. עוד לא היה מושג ‘גיל ההתבגרות’, ועברתי אותו מבלי כל המושגים של היום…” היא מסתירה חיוך, “רצה ה’ ולאחר החתונה חזרתי לכאן. ארצות הברית לא היתה בשבילי, ואני לא הייתי בשבילה. החיים שם היו חומריים מידי עבורי. מאז אנחנו גרים בבני ברק”.

אני שואלת אותה על נישואין לאדמו”ר. “זה קרה יותר מעשרים שנים לאחר שנישאנו,” היא מדייקת, “זה לא עלה בכלל כנושא אצלינו בבית. אני לא יכולה לומר שזו היתה הפתעה, אבל זה היה מודחק. לא חשבתי שזה יקרה. האדמו”ר הזקן, הרבי הקודם, החזיק את הבעל שלי קרוב מאוד אליו, אבל לא דיברנו על זה ולא חשבנו על זה. הייתי עסוקה בבית עם הילדים, וכשזה קרה, החיים קיבלו תפנית גדולה. הייתי צריכה להניח בצד יותר מעשרים שנות בניה, הרי כל בית נבנה עם מסלול מסוים. לפתע החגים והשבתות נראו אחרת, נר חנוכה בבית כנסת, טיש… באופי שלי אני טיפוס חברותי, שאוהבת להיות בגובה העיניים מול כל אחת. הבנתי שמחכה לי התמודדות, והייתי מוכרחה להשלים איתה. אמנם דחיתי בתוכי את העניין הזה, אבל כשהתחלתי להשלים מתוך כך ש’כפה עליו הר כגיגית’, הוקל לי”.

כיום בשבתות ובימות חול ניתן למצוא אצלם אנשים מכל הסוגים ומכל הגוונים. מאנשים דוויים, שאין להם מקום בשום מקום, ועד בני ישיבות ליטאיות. “כאן יש מקום לכולם,” היא מסבירה, “אם זה אוכל, אם זו טפיחה על השכם, אם זה עידוד ואם זה כסף. יש שבתות שמחלקים אצלנו שמונים מנות צ’ולנט… מתארחים גם תלמידי ישבות מהסביבה, גם כאלו שאינם חסידים, כי תמיד יש אוכל וברוך ה’ שהוא גם טעים. זו מתנה מלמעלה,” היא מסיימת בבת צחוק.

חרטה שמחה

אנחנו עוברות לדבר על השנה החדשה. “גדלתי על כך שהשופר הוא מנגינה שמזכירה לנו את העקידה. לא מקור לפחד. אנחנו מבקשים מבורא עולם שלא ישכח לנו את העקידה,” היא פותחת, “חזרה בתשובה אינה צריכה להגיע ממקום של עצבות. חז”ל הורו דרך ברורה ולא קשה כיצד לחזור בתשובה בדקות ולהגיע מכובסות לשנה החדשה. הדרך עוברת בחרטה, באמירה בפה, לעצמי. איש לא צריך לשמוע. להתחרט באמת על מה שאני זוכרת ועל מה שאינני זוכרת. לאחר מכן אפשר לבקש מאבאל’ה, שנמצא פה לידי. לבקש ממנו שאת מה שאינני זוכרת שישכח גם הוא. לבקש ממנו סליחה על מה שאני זוכרת, ולקחת על עצמי קבלה לעתיד. לומר לרבונו של עולם שיתן לי כח לא לחזור על שטויות, לא לחזור אל מקומות שנכשלתי בהם, לא להגיע אל מקומות שנפלתי לתוכם. כל התהליך צריך להתקיים באמת, בכנות, והוא מקבל את זה בין רגע. לנו נותר רק ללמוד ממנו: הוא יורד אלינו מידי שנה בשנה, מוותר וסולח. הוא אבא שאוהב אותנו, ואנחנו הילדות שלו”.

המילים הפשוטות שלה מעבירות רטט התרגשות של ממש. “זו אמת,” היא אומרת ברכות, “בחסידות אין מקום לעצבות או לפחד. במקומם יש יראה. יראה מתבצעת עם כבוד, עם קשר, עם הכרה, עם תודה. ביראה יש חיבור מתמיד. הימים הללו של השנה החדשה הם זמן לעצור, לחשוב מי אני, מה אני רוצה, אילו מטרות אני מציבה לעצמי, מה התכלית. זה נותן הרבה מאוד כח להמשיך הלאה”.

קירות ספוגים בכוונה

לרבנית יש סיפור מיוחד על הכח החזק שטמון אצל כל אמא. “הגיעה אישה שאינה משתייכת לחסידות, וביקשה להכנס לרבי באופן בהול. זה אמנם היה מחוץ לשעת הקבלה, אבל מבע פניה הבהיר שזה מקרה דחוף מאוד. פיקוח נפש ממש. התקשרתי לשאול אם אפשר לרדת, וכשהתקבל האישור ירדנו ביחד. היא נכנסה, ופרצה בבכי. סיפרה לרבי שיש לה כמה בנות ובן אחד, והוא מוכרח להיות ראש ישיבה, או רב או פוסק. היא לא תוותר עליו. הסתכלתי עליה, על המראה החיצוני שלה, ואז הבנתי שאמא, בנקודה הפנימית שלה, רוצה את הילדים שלה במקום גבוה יותר ממנה. הנכס היקר לנו ביותר הוא הילדים שלנו. הדורות הבאים,” היא מתארת, “יש דברים קטנים שאימהות יכולות להחדיר בקירות הבית כדי להביא את הרצון הזה לידי ביטוי. הקירות סופגים את התפילות החרישיות שאנחנו נושאות בשעת שטיפת כלים או בעת ניקוי הבית. אנחנו לא מעבירות מסרים עם המילים שלנו, אלא עם המעשים ועם התשדורות שלנו. מה שאנחנו חושבות ובמה שאנו מאמינות- עובר באוויר הבית. הדוממים בבית סופגים, ומעבירים את זה לבאי הבית”.

אני מבקשת המחשה לדבר קטן וקל שאפשר לעשות לכבוד השנה החדשה. “במקום לעשות דברים ‘אחרי שבת’, או ‘בגלל שבת’, לעשות אותם ‘לכבוד שבת’,” היא מציעה שינוי מחשבתי, ומדגימה, “אני מכבסת את בגדי השבת, לא כי התלכלכו בשבת, אלא לכבוד השבת הבאה. אני מצחצחת את הפמוטות- לא ‘משבת’, אלא ‘לכבות שבת’. כל מה שעושים במוצאי שבת, ניתן לעשות למען השבת הבאה, לשנות את החשיבה ובמקום ‘משבת’, להחליף: ‘לשבת’. כך נמצאים במשך השבוע כולו בהכנה לשבת קודש. הכל קורה רק במחשבה, ואת זה מעבירים הלאה. למחשבות יש ערך ענק. הכל תלוי בהן,” היא עוצרת לרגע, ומרחיבה: “אני יכולה לעשות קידוש ולהוציא מאה נשים ידי חובה, כי בזמן הקידוש אני חושבת על כך שהן יוצאות בברכה שלי; אני יכולה ליטול ידיים, מתוך מחשבה שאלך לטיש ואברך ברכת המזון שם. היהדות רואה במחשבה ענין גדול. הכל תלוי במחשבות שלנו. ואם נחשוב על זה, אז כל אחת מאיתנו היא יציר כפיו של אבא, שנתן לה כל כך הרבה דברים טובים. אילו פינו מלא שירה כים… לעולם לא נצליח להודות לו על כל מה שמקבלים ממנו מידי יום, מידי רגע. אז בקצת שאני כן יכולה, אפשר להקדיש רגע נוסף של מחשבה לכל מצווה שאני מקיימת: לא לרוץ מהאמבטיה להדליק נרות, אלא להמתין לשבת… למען האמת, המחשבה היא מהדברים הבודדים שיש לכל אחת שליטה עליה. בהרבה דברים אחרים אנחנו נתונות ללחץ חברתי, הרבה דברים אנחנו עושות כרוטינה. גם דברים טובים כמו נטילת ידיים בבוקר או לבוש צנוע או הכנסת ילד לחיידר בגיל שלוש. אנחנו עושות את הדברים, כי הרכבת שלנו נוסעת על המסילה הזו. אבל אם מוסיפים את הכוונה, את המחשבה, את הרצון לעשות את זה- זה מושלם”.