רוני ססובר

“לפעמים אני אומרת: לא יכול להיות שזה מה שקורה. לא יכול להיות שהצלחנו להביא את כל הטרלול מארצות הברית לכאן”

רוני ססובר עונה על כל כללי הסטריאוטיפ. מהמראה החיצוני ועד המגורים בתל אביב. אבל היא שוברת את כל הסטריאוטיפים האפשריים במלחמתה נגד התכנים הפרוגרסיביים, והיא עושה זאת בגאון וללא שום פחד. “לא באתי מבית שומר מצוות,” היא אומרת, “אבל הבנתי שהניסיון למחוק זהות יהודית הוא ענין קיומי למדינה ולא מלחמה פרטית שלי. הילדים שלי מקבלים בבית כל מה שאנחנו יכולים לתת להם, אבל החברים שלהם תלושים מהבחינה הזו. אם המצב ימשיך כך, אז בעוד שנים ספורות לא תהיה כאן מדינה יהודית. זה לא משהו שאני יכולה לשתוק עליו, אני עושה כמיטב יכולתי ולא אכפת לי מה יאמרו בחוץ”.

מלכהלי // צילום: שיינא פרוצנסקי

רוני ססובר היא עורכת דין, מנכ”לית ‘פורום הורים למען המסורת’ ומנהלת שדולה לחיזוק ולשימור הזהות היהודית. היא עומדת בחוד החנית של המאבק הקיומי בעם ישראל, ונלחמת ללא הרף בתנועה הפרוגרסיבית ובנסיונותיה לחולל מהפכות בשדה החינוך. באופן טבעי כנראה, היינו משייכות אישה עם הרקורד שלה למפלגת מרץ, אבל היא רחוקה משם מרחק שנות אור.

“אחרי רצח רבין התחלתי לזוז לימין,” היא מספרת, “לא הבנתי על איזה שלום מדברים, כשטרוריסטים לכל דבר ועניין מפוצצים אוטובוסים מלאים בחפים מפשע. התחלתי עם הליכוד, ואחרי הגירוש, שהקשה עליי מאוד, הבנתי שגם הליכוד כבר לא שם, וזזתי עוד קצת ימינה”.

היא הגיעה אל מפלגת הבית היהודי. “בנט ושקד היו שם. היא- לא דתיה, והוא- דיבר ברשתות זרות בצורה מעניינת. התמקדתי בהם. עשינו חוגי בית, וכשהוקם הימין החדש, הוצע לי להיות חלק מהרשימה. התגלגלתי ממועד א’ לב’ ולג’,” היא מחייכת, כשהיא מדברת על הבחירות, “ובמועד האחרון היתה ישיבה שבה גיחכנו על הניסיון להכשיר את רע”מ. שבועיים או שלושה אחר כך, בישיבת סיעה שמעתי כיצד בנט אומר שהוא יהיה ראש הממשלה ולרע”מ יש רק דרישות אזרחיות… עצרתי את הישיבה ואמרתי- ‘לפני שלושה שבועות גיחכנו על נתניהו, ועכשיו אתה מוכן לשבת איתם?’ הוא השיב שכן, ואני הגבתי שאני לא מוכנה. ביחד עם פרופסור אשר כהן ושי מימון יצאנו במכתב חריף נגד הרעיון הזה. אני חושבת שזה לא לגיטימי, לא מוסרי ולא נכון. זו נוכלות לשמה והונאה של ממש. מאז אני משייטת בעולם הפוליטי בניסיון למצוא בית חדש”.

רוני לא חוסכת במילים קשות כשהיא מדברת על הממשלה שהוקמה. “התחושה היא שמיום הקמת הממשלה כל חבריה נמצאים על סטרואידים במטרה להרוס הכל, כי הם יודעים שאין להם הרבה זמן,” היא אומרת, “שום מחלה לא מעניינת את שר הבריאות מלבד העיסוק בנטיות שונות. לפעמים אני אומרת שלא ייתכן שזה מה שקורה. לא יכול להיות שהצלחנו להביא את כל הטרלול מארצות הברית לכאן”.

כפר גלובלי

אני לוקחת את רוני צעד אחד לאחור, ומבקשת לפרוס את ההגדרות אודות התנועה הפרוגרסיבית למילים ברורות. היא מסכימה ואומרת: “הגענו למסקנה בשבועות האחרונים שאנחנו צועקים נגד תכנים פרוגרסיביים, והציבור אינו יודע על מה מזדעקים,” היא פותחת, “התרגום המילולי של progress הוא קידמה. התנועה הפרוגרסיבית מנסה ליצור עימותים בין קבוצות באוכלוסיה, כשהמטרה היא לכאורה להגיע לחברה שיוויונית שמתאימה לחזון הכפר הגלובלי: כפר אחד שבו כולם שווים. הבעיה בגישה הזו היא שלא מאפשרים לכוחות השוק לפעול באופן חופשי. אפשר ללמוד זאת מהטרמינולוגיה: אם יש קבוצה מוחלשת, סימן שיש קבוצה אחרת שדואגת להחליש אותה. אפשר למצוא את זה בהרבה מאוד ורסיות: בארצות הברית זה שחורים מול לבנים, ולישראל זה הגיע בהיבט של נשים מול גברים. השיח הוא אלימות נגד נשים, העצמת נשים, פטריארכיה, כשבפועל, אני ורבות נוספות לא מרגישות מוחלשות משום כיוון. אבל ההכתבה מלמעלה היא שהאישה מוחלשת. וכך, הגבר לעולם יהיה אלים, והאישה לעולם תהיה קורבן. זו תפיסה מעוותת. צריך להבין שלנשים יש תפקיד חשוב ולגברים יש תפקיד חשוב. העובדה שהתפקיד של האישה שונה משל הגבר, לא אומרת שהתפקיד שלה שווה פחות”.

רוני מסבירה, כשהיא מקפידה להוסיף שוב ושוב את המילה ‘לכאורה’ כדי להביע את עוצמת הסתייגותה מהדברים, כי הדרך לעולם השיוויוני בעייתית במיוחד כאשר מדובר ביהדות. “היהדות מבדילה אותנו מכל העמים. ולכן כאשר יש מי ששואף להגיע לשיוויון, הוא לא צריך רק לשבור קבוצות מוחלשות ומחלישות אלא הוא נדרש גם לפרק את הזהות ולדאוג לכך שאיש לא ירגיש חלק מעם נבחר. הדרך לעשות את זה היא לצעוק כנגד הדתה בבתי הספר. הצעקות גורמות לציבור להבין שקיימת בעיה, והפתרון הוא להוציא תכני הדתה מהמסגרות. אלא שהמשמעות המעשית היא שגוזלים מהילדים את הזכות להבין מה הם אמורים לעשות בעולם כילדים יהודיים, וזה בדיוק הרעיון הפרוגרסיבי: ליצור תוהו ובוהו. לפרק זהויות כדי לבנות כפר גלובלי”.

האמירה הבאה של רוני אולי תפתיע את חלקכן. “כשחושבים על מערכת החינוך, חושבים שזהו גוף ממשלתי. אבל התפיסה הזו שגויה, כי גופים פרטיים שמקבלים תמיכה מחו”ל פועלים בתוך משרדי הממשלה, וכך קורה שבתוך מערכת החינוך פועלים לא מעט ארגונים,” היא מתארת, “ממשלת גרמניה למשל משקיעה הרבה מאוד כסף במערכת החינוך הישראלית”.

במילים אחרות, מערכת מסועפת של שיקולים זרים נכנסת מתחת לשטיח ומתהדרת בעטיפה המרשרשת והמגנה של משרד החינוך. ולא בכדי. “מערכת החינוך היא המקום שממנו צומח הכל,” מסבירה רוני, “אם יצליחו להשפיע על הילדים ברמה כזו שלא ידעו מהי יהדות, אז הם הצליחו. הילד יגיע לגיל שמונה-עשרה ולא יבין מהי זכות הקיום שלנו פה ולמה עלינו להילחם עליה. זה מעבר לשאלה האם כדאי לו לעבור לברלין. זו העצמה של השאלה האם לערבים יש זכות קיום חזקה יותר כאן. ובמילים אחרות, אם מתחילים ממערכת החינוך, בתוך שנים ספורות הכל נגמר”.

האחר לא אני

המלחמה של רוני התחילה לפני כשבע שנים, כשהיתה אם צעירה. “הגעתי עם הבת שלי מלאת התרגשות לגן, והכרזתי שאמא של שבת הגיעה. הגננת היסתה אותי, והודיעה שאין יותר אמא של שבת. במקום אבא ואמא, יש את ‘מקבלי השבת’. כששאלתי מדוע, היא הסבירה שהדבר נובע מכך שיש משפחות אחרות, בהן אין אבא ואמא,” נזכרת רוני, “טענתי למולה כי למרות שיש משפחות אחרות, עדיין הרוב הן משפחות רגילות. ואם מישהו צריך להסביר לילדיו את השוני, זה הם. הם בהחלט יכולים לומר שהם מיוחדים ואנחנו פשוטים, אבל אי אפשר לשקר לגבי האופן הטבעי שבו נוצרות משפחות, אופן שבו יש צורך באב ובאם דווקא”.

הגננת לא חזרה בה, ורוני הבינה שהילדים מקבלים מידע מוטעה באופן מכוון. “גם ככה הילדים סביב זה. יש לנו בשכונה משפחות ‘חדשות’ כאלו. הדיון הוא לא הם, אלא הצורך של אי-מי להפוך את הימצאותם למוקד העניינים. אני קוראת לשחרר את השיח הציבורי. כידוע, הם מקבלים את כל הזכויות והכל בסדר. אין צורך להכניס לגני הילדים מופעים וספרים בשביל המודעות. אני שואלת, מתי ההורים יתעוררו ויצעקו ‘עד כאן’. תחת ביטויים כמו ‘קבלת האחר’ או ‘האחר הוא אני’ מוחדרת תודעה לא טבעית. האחר הוא לא אני. האחר הוא אחר, ואני הוא אני. ההורים משמשים בתפקיד של סוכני שינוי (ראי מסגרת). הם לא יודעים את עומק הכח שניתן בידיהם. הם חושבים שהם נאורים, שהם מקדמים את החברה. מה שהם לא מבינים זה שהביטויים האלו נועדו לפרק את החברה. עצם זה שעובדים קשה כל כך כדי להחדיר את זה לילדים מורה עד כמה לא מדובר בתודעה עצמית ובמציאות אמיתית”.

רוני מוסיפה ומסבירה כי השלב הבא הוא מציאות שבה נותנים לילדים לקבל החלטות הרות גורל בגיל צעיר מידי. “בעבר היו חסמים רבים בדרך כדי לוודא שהאנשים הללו רוצים בלב שלם להפוך את ההפרעה שלהם לדרך חיים. כיום החסמים הוסרו. מאפשרים לילדים ליטול הורמונים שעוצרים את ההתפתחות הרגילה, ויוצרים נזקים בלתי הפיכים באמצעות פרוצדורות פולשניות. גוזרים עליהם בכך חיים של עקרות ושל בדידות איומה, ללא משפחה וללא זוגיות. זה נורא”.

תפקידים שונים

רוני מסבירה כי הלוחמה מתפשטת לכיוונים נוספים. “שר התקשורת והפלאפונים,” היא מונה, “בנט, אדם עם כיפה שנכנס לציונות הדתית ומחולל בתוכה שינוי שניצניו הם האג’נדה של הקרן לישראל חדשה. כמותם יש עוד רבים, אפילו בעומק החברה החרדית. אלו אנשים שמובילים את האג’נדה הפרוגרסיבית מתוך רצון טוב. זה לא נובע מתוך רצון להרע. אבל זה רעיון שלא נועד להעצים את החברה, אלא לפרק אותה. סוכני השינוי הללו אינם רואים את ההרסנות לחברה כרגע, וכשהפירות יבשילו בשלב מאוחר יותר, יהיה קשה מאוד לשנות את זה, כי אנשים אחרים כבר יהיו בטוחים בצדקת הדרך”.

רוני מתהרהרת לרגע, ואז מוסיפה: “אני זוכרת שחקן מפורסם, אדם רחוק מתורה, שהשתתף בהפגנה חרדית נגד הגיוס. כששאלו אותו מה הוא עושה שם, הוא הסביר שמבחינתו קיים היום שיוויון בנטל. הוא נלחם באופן פיזי, והחרדי באופן רוחני. כששמעתי אותו נפל לי האסימון בנושא התפקידים: בעם ישראל היתה תמיד חלוקה של אלו הלוחמים מול אלו שעובדים בקודש. לכל אחד היה התפקיד שלו, וזה בסדר לגמרי. זה לא הופך שום צד לשווה פחות או לטוב פחות. הבנתי גם שהכלים של החברה הכללית ‘לשפוט’ את העולם החרדי הם לא הכלים הנכונים. אנחנו מתייחסים לחברה הזו בכלים שלנו, כשלא מדובר באותה שפה. והתחושה היא שיש מי שיודע מה טוב, שמבינים את החברה, אבל במקום לתמוך בה ולאפשר לה להתקיים על פי דרכה, מנסים לגרום לה להיות כמו כולם”.

רוני מוסיפה ואומרת שגם פרויקטים לקידום נשים חרדיות כאלו ואחרים אינם תמימים כל כך. היא מחייכת חיוך עצוב, כשהיא אומרת: “ככל הנראה איש לא חושב שם על טובת האישה החרדית. כשמסתכלים מי מנהל את הגוף קל לראות כי מדובר על אותם אנשים פחות או יותר: נציגי קרנות עלומות בעולם או אנשי שמאל רשמיים. המטרה מאחורי הפרסומים היפים היא לפתות את האישה החרדית במשהו שאין בו אמת. להעביר לה את המסר, שאם היא תתנגד לצורת החיים שלה, היא תוכל להגיע למעמד נוצץ”.

צריך אומץ

אחרי שרוני הבהירה כיצד התכנים הפרוגרסיביים מנסים לשלוט על המחשבה, היא מתארת, כיצד הם עוברים גם לדיבור ולבסוף למעשה. “מתחילים להגיד זכר ונקבה על כל דבר,” היא מדגימה, “וכשזה מגיע למעשה, לחינוך, אנחנו אחרי שטיפת מח רצינית. התפקיד שלנו הוא להתנגד לזה. לעמוד מול המציאות הלא פשוטה הזו ולשנות אותה באומץ. צריך אומץ”.

פעמיים במהלך השיחה אני שואלת את רוני כיצד לא פחדה שהמלחמה שלה תפגע בה. סוד גלוי הוא שמי שלא מחזיק בעמדות ה’נכונות’, מצרים את צעדיו, אבל רוני לא פוחדת. היא רק מושכת בכתפיה, כשהיא מסבירה: “אנשים שלא מבינים את ההוויה היהודית ואת התפקיד היהודי שלהם, לוקחים את הגדרת העם הנבחר למקומות מוזרים מאוד,” היא אומרת, “הם מפספסים את העובדה שהיותנו עם נבחר זו אחריות רבה. זה לא הופך אותנו לטובים יותר, אלא לבעלי תפקיד,” היא מסכמת, “כך נראים אנשים ששטפו להם את המח מגיל צעיר מאוד. הם פשוט מבולבלים. באמת. ומבחינתי זו שליחות, לומר את הדברים שאני מאמינה בהם. כשאני אומרת דברים לציבור שהוא בכיוון שלי, אני מאמינה שהמילים שלי עשויות לגרום לאחרים לקבל אומץ”.