ח”כ מיכל וולדיגר: לפיד בריאות הנפש

“הסטטיסטיקה לא משקרת. רק כשמנכיחים את נושא בריאות הנפש, רואים כמה זה נפוץ”

ח”כ מיכל וולדיגר, האישה שמרימה את לפיד בריאות הנפש בגאון ואינה מתביישת להנכיח אותו, בראיון מרגש. “כשאני מדברת, אני רואה כמה זה נפוץ. תמיד ניגשים אליי אנשים מאחורי הקלעים ומשתפים על בן או בת משפחה שמתמודדים. זה נמצא. זה קיים וזה לא סוף העולם”.

מלכהלי // צילום: שיינא פרודשנסקי

אם יש אישה שאפשר לומר עליה שהנשמה שלה מאירה באור זוהר, זו ודאי ח”כ מיכל וולדיגר. אמנם אין לי עסק עם נשמות, אבל בסיום ראיון מרגש ורווי דמעות, אני מרגישה את האמת הבוערת שלה בכל ליבי. ח”כ מיכל מזוהה עם תחום בריאות הנפש, והיא גאה בכך מאוד. כדי להסביר כיצד הגיעה לפעילות בתחום, היא חוזרת שנים ארוכות לאחור.

“מאז שאני זוכרת את עצמי, עוולות הפריעו לי,” פותחת ח”כ מיכל וולדיגר, “הייתי תלמידה אקטיבית, שהיתה בחדר המנהל יותר מאשר בכיתה. התקשיתי לראות דברים שלא היו צודקים בעיניי, וביטאתי את זה בקול. ככל שגדלתי, המעורבות החברתית שלי התעצמה לצד עיסוקים נוספים”.

היא התנדבה במיזמים ובתחומים רבים, שהיריעה קצרה מלפרטם. הפכה לעורכת דין ולדמות מוכרת ופעילה בגבעת שמואל, עיר מגוריה. ויום אחד קרוב משפחה שלה נפל להתמכרות. “העובדה שאיני חושפת את זהותו נובעת מכך שזהו רצונו,” היא מקדימה, “זה סותר את כל האני מאמין שלי בנוגע לחוסר הבושה שצריכה להיות בתחום הזה. שהרי הוא לא אשם וזו מחלה ככל המחלות, אבל כיוון שהוא לא מוכן להיחשף,אציין שהקשר איתו הדוק מאוד”.

הוא היה ילד עם יכולות גבוהות בכל התחומים. “זה די אופייני,” אומרת ח”כ מיכל, “הוא היה חברותי מאוד, וכשהוא נעלם מהשטח בשל ההתמכרות שלו, מצאנו את עצמנו כמשפחה מתחבטים מה לומר לסביבה. מה נגיד, שהוא ברטורנו? וכך מצאנו את עצמנו עוברים למדרכה השניה כדי לא להידרש לספר לאן הוא נעלם, או מתחילים לשקר… אין די מילים בשביל להסביר כמה כוחות נפש צריך בשביל לשמור סוד ולהצליח להתמודד בכל החזיתות כרגיל”.

מבט אחר בעיניים

בשלב מסוים הוא עזב את הבית. “יום אחד, כשהיה בן שמונה עשרה בערך הוא דפק אצלנו. ראיתי אותו, וזה לא היה הוא. היה משהו שונה בעיניים שלו, ולא ידעתי לומר מה זה. בדיעבד, התברר שזו היתה נקודת הזמן בה התפרצה המחלה הנפשית,” מתארת ח”כ מיכל, “אני משתמשת במינוח ‘מחלת נפש’ משום שהשם המדעי המפורט פחות מוכר בחברה. עברתי את התהליך עם המשפחה הגרעינית שלו, וזה היה מורכב מאוד. כמה שהיה קשה להתמודד עם ההתמכרות, פתאום הגיעה מחלת הנפש והפכה את ההתמודדות לכפולה – יש שיאמרו שזו אותה מחלה עם סימפטומים שונים”.

בארץ יש מעל מאה אלף איש שמתמודדים עם הפרעה כפולה: התמכרות ומחלה. “גילינו שאין די מסגרות ואין די מטפלים. הקושי היה בל יתואר,” היא ממשיכה, “הרגשנו שאנחנו צונחים לבור ענק. בתור אדם אסרטיבי, שהכל סביבי היה  מלא תמיד בסימני קריאה, הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. הוא נזקק לאינסוף אנרגיות, ולא היתה מיכל יותר. הכל נעלם בתוך הנפילה הזו, ואין מושיע ואין עוזר”.

ח”כ וולדיגר חוזרת שוב לנקודת ההסתרה. “בדרך כלל, בציבור הדתי והחרדי, הקהילה יודעת לעטוף כשיש בן משפחה חולה. החל מתורנויות וכלה בכתיבת שמו על הלוח בכיתות בבית הספר. אבל כאן כל זה לא היה קיים,” היא מסבירה, “אחרי תהליך ארוך מאוד, כשכבר היה מסוכן לעצמו: למשל, הוא קפץ באמצע נסיעה מהרכב ועוד, הבנו שאין ברירה ועליו להתאשפז במרכז לבריאות נפש. עליי לציין כי יש מרכזים רפואיים פסיכיאטריים, ויש מחלקות פסיכיאטריה במרכזים רפואיים רגילים. ניסינו לאשפז אותו בתל השומר, מתוך חשיבה שזה פחות סטיגמטי, אבל אז הסתבר שבבריאות הנפש אין בחירה היכן לקבל שירות. בתל השומר אמרו להורים שאו שיקחו אותו לאשפוז בגהה, או שהצוות של תל השומר ייקח אותו לשם באמבולנס”.

חוויית האשפוז היתה מטלטלת. “זו היתה שעת בוקר מוקדמת אחרי לילה ארוך וסוער. אני זוכרת דלתות כבדות עם חלון קטנטן. כמו כלא שמור ביותר,” היא מתארת, “החליפו לו את הבגדים, ואחר כבוד הוציאו את כולנו החוצה. מזעזע. אין לי מילה אחרת,”. שש עשרה שנים חלפו מאז, אבל מיכל בוכה כשהיא מתארת את הרגעים ההם. “חלו שינויים מאז, והיום המקומות האלו נראים אנושיים יותר,” היא מוסיפה.

“בכל בוקר אני קמה ומתפללת. התפילה נותנת לי כח. אני מבקשת מבורא עולם שכשליחה, יתן לי את הכח לעשות את השליחות שלי. אני חושבת שעצם הנוכחות שלי במשכן הכנסת היא סוג של שליחות. אני לא אדם שצועק. אני מבינה שגם ליריב שלי בכנסת יש אמא, אבא וילדים.

קשה לי עם הממשלה ועם המפלגות שמרכיבות אותה. אף על פי שאין חולק על כך שצריך לטפל באוכלוסיה הערבית שגדלה כאן, אני מתקשה לחזות בהפרדה שהקואליציה מבטאת. המפלגות הללו מדברות על החברה הערבית כשהן מלאות בהערכה ובכבוד לתרבות הזו. אבל כשמדברים על חרדים, פתאום צפות מילות בוז על ה’חשוכים’. למה את אלה צריך להכיל ואת אלה לא? זה מוציא אותי מדעתי בכל פעם מחדש”.

שריפה מרכזית

האשפוז הראשון ארך שישה שבועות. “מאז היה רצף של אשפוזים, כששני האשפוזים האחרונים היו של שנה וחצי כל אחד,” היא אומרת, “זה מטלטל ברמות שאי אפשר להסביר. רוב המשפחות מתפרקות בשל כך, והילדים האחרים מוצאים את עצמם בתוך מערך של התמודדות נפשית, שבה הם נפגעים, לא משום שזה מדבק, אלא כי כולם עסוקים בלכבות את השריפה המרכזית, ואין מי שנותן את הדעת לקושי שלהם כאח או כילד. משפחה צריכה תחזוקה עצומה בשבר הזה”.

היא חוזרת שוב אל הימים ההם, בהם חוותה נפילה תהומית. “המשכנו לתפקד מבחוץ כרגיל. הרצון היה רק לשרוד את הדבר הזה… המחלה ניהלה לא רק אותו, אלא גם אותנו,” היא מספרת, “זה נעצר כאשר יום אחד ביקשתי מהרופא שליווה אותו להשגיח על כמות הסיגריות שהוא צורך. הרופא הביט בי, ואמר שהוא ימות מהסכיזופרניה לפני שימות מסרטן. האמירה חסרת החמלה הזו זעזעה אותי. הרגשתי שההתייחסות שלו למחלקה היא כתחנת מעבר לקראת המוות. אין תקווה, אין חזון, אין כלום. ודווקא זה מה שניער אותי. אמרתי לעצמי שאני מוכרחה לחזור לעצמי. הרי מילדות מלמדים שהחינוך הטוב ביותר הוא דוגמא אישית. מרגע שהתחלתי לנהל את המצב, הנפילה נעצרה. ומאז ועד היום המוטו שמנהל אותי הוא המשנה מפרקי אבות: ‘לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה’. זו משנה שעוזרת לי בכל מלחמה ובכל מאבק: אני עושה את כל מה שאני חושבת שצריך לעשות. אם זה מצליח – תודה לריבונו של עולם. ואם לא – זה רצונו”.

עורף משפחתי

לא ביום אחד התחולל השינוי. “הבנתי שהמשפחה היא המשאב החשוב ביותר בהתמודדות. אנשי מקצוע באים והולכים, אבל משפחה מלווה כל הזמן,” מתארת ח”כ מיכל, “כשרואים מתמודדי נפש נטולי עורף משפחתי, זה לא כי המשפחה שלהם רעה, אלא כי היא התפרקה. לא היה מי שיחזיק את הדבר הזה. יש הרבה מאוד רגשות אשמה בקרב משפחות. מחשבות בסגנון של ‘אם היינו עושים ככה, זה לא היה קורה’. ולכן הקמתי את ארגון אמונת”כ. ראשי תיבות של המילים: ארגון משפחות נפגעי תחלואה כפולה. זיהיתי שם מחסור אדיר”.

הארגון פעיל עד היום. “מאז שהתמניתי לחברת כנסת, אחרים מובילים את זה,” אומרת ח”כ מיכל, “ואני קוראת לכל אישה שיש לה בני משפחה שמתמודדים עם התמכרות ועם מחלה לפנות לשם. זה ארגון מקסים, שנותן ליווי ותמיכה”.

הפעילות שלה בתחום לא נעצרה בארגון. היא הצטרפה לעמותת ‘משפחות בריאות הנפש’, שמיועדת לאו דווקא לתחלואה כפולה, ופעלה בתחום עם ארגונים שונים. “אני רואה את זה כייעוד ממש,” היא מצהירה, “לפני שנים קראתי את מאמר ‘קול דודי דופק’ של הרב סולובייצ’יק. הוא הגדיר שם קיום ייעודי למול קיום גורלי. האדם הגורלי חוטף סטירה, ומתגלגל עם המצב. אני לא שופטת, ומבינה את זה מאוד. אבל לעומתו יש את האדם הייעודי. גם הוא מקבל סטירה, וכואב לו. הוא בוכה, וזה טבעי ובסדר, אבל יחד עם זאת הוא מבין שהקושי הגיע בשביל מטרה. באנו לעולם בשביל לבצע תפקיד. אם בעבר הייתי יוצאת ובוכה בכי תמרורים, היום אני אומרת תודה. זה הפך אותי לאדם טוב יותר, מכיל יותר, שיפוטי פחות ובעל הסתכלות בריאה על החיים. אם נקשר את הנושא אל חודש ניסן – אז בהגדה מופיעים ארבעה בנים, שיושבים ליד שולחן הסדר. אבל יש את הבן החמישי שאינו מגיע. צריך להביא אותו לשולחן ולא להתבייש בו, למרות הסיטואציות המביכות שמתרחשות. לנשום עמוק, להכיל את המורכבות ואת השוני ולזכור שזה ייעוד חיים”.

השיניים של הנפש

לח”כ וולדיגר חשוב להבהיר שתחום בריאות הנפש קשור גם בציבור הנורמטיבי. “לא פעם משייכים את בריאות הנפש כמשהו איזוטרי שנמצא בקצה ולא נוגע לנו מלבד הבעת אמפתיה,” היא אומרת, “אבל כשאני מדברת, אני מדברת לציבור כולו. כולנו צריכות חוסן נפשי כדי לשרוד את החיים האלו. אנחנו מדברות היום בצילם של סדרת פיגועים רצחניים בארץ ישראל. אי אפשר להתעלם מהעובדה שעם ישראל הוא עם של טראומה. וכדי להתמודד עם זה, צריך לתת טיפול והתייחסות מידיים. אסור להתעלם מהנפש שנמצאת שם בפנים”.

היא עוצרת לטובת משל שימחיש את הרעיון. “יש לי אחות שהיא רופאת שיניים, ולכן ההשאלה שאני בוחרת מגיעה מהתחום הזה דווקא,” היא מחייכת, “מגיל צעיר מלמדים אותנו לצחצח שיניים, כדי למנוע ריקבון. מלמדים שאם מתפתחת עששת, צריך לגשת לרופא שיניים לקבלת עזרה חיצונית, כי אי אפשר לבד. מבהירים שאם לא מטפלים בעששת, היא תתפתח לחור, שיתפתח לטיפול שורש, ואם גם בו לא יטפלו, השן תיפול. כך גם בבריאות הנפש. בתפיסה שלי, החל מהגיל הרך צריך לדבר על זה. ככל שנקדים לטפל, כך פחות אנשים יגיעו לקצה. שום אמא לא חושבת פעמיים לפני שהיא הולכת עם הילד לרופא כשכואבת לו הבטן. אז בדיוק אותו דבר כשהוא שוכב במיטה, ואינו מסוגל לצאת למנין. לא צריך להתבייש. הקדוש ברוך הוא שלח אותנו הנה כדי להתמודד עם הדבר הזה. נכון, לפעמים זו רק עצלות, והמורכבות היא להבין איפה לדרוש היטב ואיפה לזהות שיש פה משהו אחר, שדורש עזרה חיצונית”.

תחום פרוץ

העבודה הציבורית של ח”כ וולדיגר נעה בשני קווים מקבילים: הגברת המודעות והסדרת התחום. “ברמת המודעות אני מדברת על זה, מנכיחה את זה, מנגישה ומנרמלת,” היא אומרת, “ברמת ההסדרה אני משתדלת בכל כוחי להפוך את הקיים לעולם טוב יותר. שיבואו עוד אנשים טובים ומיוחדים לתחום. רק אתמול בשתים עשרה בלילה התקשרה אליי אישה, שסיפרה שבעלה הסכים סוף סוף להתאשפז מרצון. אבל במרכז לבריאות הנפש לא הסכימו לקבל אותו, כי אין די מיטות… בתחום הזה יש מקום רב לפעילות, משום שהוא פרוץ. האנשים שעובדים עם חסרי ישע בטיפול יומיומי לא נדרשים להציג תואר. קבלתם לעבודה מתבצעת ללא מיון, ואין הכשרות לפני התפקיד ותוך כדי ביצועו. אם לא די בכך, השכר גם נמוך ולא מתגמל. ישבתי עם עובדים סוציאליים ומדריכים בהוסטלים, שסיפרו בכמה עבודות הם נדרשים לעבוד כדי לשלם את שכר הדירה… צריך להבין שהתפקיד שלהם הוא קשה מאוד. חסרי ישע הם לא רק מתמודדי נפש, אלא גם ילדים בגילאי אפס עד שלוש, קשישים סיעודיים ואנשים בתפקוד נמוך בכל הגילאים. חשוב להגיד כי קיימים מטפלים וגננות שעושים עבודת קודש, אבל היוצאים מן הכלל, עליהם שומעים בתקשורת חדשים לבקרים, מקלקלים את הכלל. כל אדם זקוק לראות סביבו אנשים מסורים ואוהבים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר על אדם שאינו יכול להתבטא. השילוב של כלל הנושאים שמניתי ונוספים יוצר חיכוך קריטי, שמצריך חשיבה רוחבית. אבל חשוב לי לומר כי חמש עשרה שנים אני בתוך התחום הזה, ואני רואה בו שינוי. אני חושבת שכמו חקלאי, שמשקיע רבות עד לקבלת תוצאות: חורש, זורע, משקה וממתין עד שהוא זוכה לראות יבול, כך גם כאן. בסוף זה יקרה”.

לסיום, אומרת ח”כ מיכל וולדיגר: “אני רוצה שכל אישה תדע שהיא שליחה במקום שלה. לא משנה מהו תחום עיסוקה. אם הקדוש ברוך הוא הביא אותה לכאן, המשמעות היא שאי אפשר בלעדיה. בזכות נשים צדקניות נגאלנו, ובזכותן גם ניגאל”.